פרשת בהעלותך: מאת תמר יהודה כהן
"… בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:" [במדבר פרק ח ב:]
רק כשמעלים את הנרות, הם מאירים. למה צריך להעלות את הנרות?
מה צריך כדי שיעלה האור בנרות? צריך פתילה, בתוך שמן, וניצוץ – מדליקים והלהבה בוערת.
כשנכנסים לתהליך של שיקום מטראומה, אנו עסוקים בשיקום התפקודים, הגופניים והקונטיביים. אנו דואגים לשמן שיאפשר את בעירת החיים.
אולם לא די בכל זה כדי להרוויח את החיים מחדש, כדי שהם יבערו בתוכינו ויאירו מסביב. צריכים אנו את הניצוץ. את הרצון לחיות, את אהבת החיים, את האמונה שהחיים שווים בשביל להתאמץ עליהם.
אבל איך נעשה את החיים "שווים", בעלי ערך המצדיק את המאמצים האדירים? את התסכול? את העבודה הקשה? צריך עמוד שדרה, צריך פתילה שתשען על השמן, אך לא תטבע בו. חלק מן הפתילה צריך להיות מעל לשמן, מעל לעניני החומר והיכולות הפיזיות והשכליות-תפקודיות.
כדי שתהיה להבה, כדי שיהיה אור, צריך אויר, צריך מרחב נשימה. צריך חזון, חלום, שאיפה אל מעבר לכאן ולעכשיו השיקומיים השוחקים.
איך 'מספקים' אותם למשתקם?
אי אפשר! זה צריך לבוא מהמשתקם עצמו. אי אפשר לחלום בשבילו. אי אפשר לבנות חזון בשבילו.
אז מה אנו כן יכולים לעשות?
להאמין בו. לראות את מה שכן יש בו, את היכולות שנותרו בו, את הכוחות שהופיעו בו, בעבר ובהווה – ולשקף לו אותן. להעצים אותו, להעשיר את רוחו.
לא 'להוריד אותו לקרקע', לא לקצץ את כנפי החלום, לא לכבול אותו למה ש'ריאלי'. להאמין באמת שהוא יכול.
האם אנחנו מסוגלים לראות את המשתקם מעבר למגבלותיו?
האם אנו מסוגלים להעלות את הנרות?
