כשאומרים לי "יהיה טוב", אני רוצה לצרוח: אני רוצה טוב עכשיו! לא מתישהו, בעתיד הבלתי מוגדר.
שאלו אותי למה אני כל כך מתרגזת. שהרי ככה כולם אומרים, וזה מבטא תקווה לעתיד טוב יותר.
אין לי כוח לחכות לעתיד טוב יותר. אני רוצה שיהיה לי טוב עכשיו. אולי לאחרים, לאנשים הבריאים, יש סבלנות לחכות ל'יהיה טוב' הזה. אני נכה, כאובה, פגועה, אין לי כוח לחכות שיהיה טוב, פעם.
החיים לימדו אותי שזאת שטות לחכות שאחרים יסדרו לי את העולם, כי הם אף פעם לא יעשו את זה כמו שאני רוצה. אבל עכשיו? במצב שלי היום? אין סיכוי שאני יכולה לסדר לי את החיים שיהיו טובים עכשיו.
ואז, קמתי בבוקר…
התעוררתי ואמרתי, על אוטומט, "מודה אני לפניך … שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך." פתאום קלטתי שמי שנתן לי עוד יום לחיות, מאמין בי וביכולת שלי לעשות משהו טוב עם היום הזה, עם החיים האלה, כמו שהם, עכשיו.
באותו בוקר הבנתי שכבר עכשיו יכול להיות טוב! והטוב הזה, בתוכי ומסביבי, תלוי בי.
כשיצאתי מחדר הרופאה, היא אמרה לי "תחזיקי מעמד, יהיה טוב". הסתובבתי אליה ואמרתי לה "כבר עכשיו טוב", וחיוך התפשט על פני, עוטף אותי בטוב.
