"וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם" (במדבר פרק יג לג)
מי קובע איך אני נראה בעיני החברה? החברה או אני?
פרשת השבוע מספקת לנו מבט מרתק על הדימוי העצמי והשפעתו על הסביבה. מנהיגי השבטים, שנשלחו לתור את הארץ, מרגישים קטנים וחסרי משמעות, ומתוך כך בונים לעצמם תדמית של קטנים וחסרי משמעות בעיני האחרים.
"אף אחד לא ידע שחנה חולה במחלה", סיפרה תמר יהודה כהן. "היא תמיד היתה מלאה מרץ, הספיקה בכל יום מה שאחרים ניסו להספיק בשלושה. אפילו כאשר עברה טיפולים קשים, לא ראו עליה כלום מבחוץ."
חנה ראתה בזה ברכה. "ככה אני יכולה להמשיך לפעול ולעשות בלי שאנשים ירחמו עלי. יותר קל לי להתנהל בין אנשים ביעילות כשהם לא יודעים על ההתמודודויות שלי.", היא אמרה למשפחתה. במשך חודשים רבים היא המשיכה בעבודתה, ובמפעלי החסד שלה. מי שידע, עזר, מבלי להפריע לה למצות את החיים שנותרו לה, עד תום.
המשפחה לא אהבה את זה.הם רצו שחנה תנוח, ו'תשמור על עצמה'. חנה לא היתה מוכנה שיגדירו אותה כחולה, בוודאי שלא כחולה סופנית.
חנה נפטרה בת ארבעים.
"עמוס קטוע יד, אבל, האמת היא שהוא יכול לעשות הכל עם ידו השלמה." סיפרה אחותו לתמר יהודה כהן. "הוא יצא מהשיקום כבר לפני שנתיים, ועכשיו גם הטיפול של הפסיכולוג השיקומי הגיע לסופו. חשבנו שעכשיו הוא סוף סוף יתחיל לחיות. הוא כל כך כשרוני".
עמוס לא ראה את עצמו כ'משוקם'. "תגידי לי את. את רואה פה שתי ידים שלמות? לא! אז מה יש לדבר פה על 'משוקם', על 'חזרה לחיים'. מה אני אמור לעשות עם החיים שלי עם יד אחת. החיים שלי הרוסים. נקודה. שום מומחה או מטפל לא יכול לשנות את זה. אני נכה. זה מה שאני." קולו היה מלא תסכול וכעס. "אני דפוק, והכל דפוק."
המשפחה לא אהבה את זה. הם רצו שעמוס יחזור לעבוד וליצור, וש'יפסיק לרחם על עצמו'. עמוס לא היה מוכן שיגדירו אותו כמשוקם, בוודאי לא כמי שיכול לנהל חיים יצירתיים, בריאים ועצמאיים.
עמוס הפסיק ליצור בגיל ארבעים. "חיים בלי יצירה" הוא פעם אמר, לפני התאונה, "זה לא חיים".
כל אחד יכול לבחור האם לראות עצמו כחגב, או כמנהיג הנשלח לתור את הארץ לפני המחנה.
מה אתה בוחר להיות?
