בניה פרץ הוא גיבור של כולנו.
לא רק כי הוא נפגע טרור. לא רק כי הוא חי אחרי שכמעט והרימו ידים מלהציל אותו, אלא כי הוא חי את החיים בגדול. הוא גיבור שלנו כי לא התייאש ולא היה מוכן לקבל את הנבואות השחורות שסבבו אותו. בניה, בתמיכת הוריו המדהימים, וצוות מקצועי שיקומי עבד בכל יום לשפר את תפקודו בעוד דבר קטן.
בניה היום הוא לא הנער המשותק מצווארו ומטה וחסר האונים, שפגשתי כשעבר לשיקום בתל השומר. התקשרו אלי ואמרו לי: "הפצוע קשה מהפיגוע בצומת תפוח, עבר לשיקום ואמרו לו שלא יוכל ללכת. גם לך אמרו ככה, והיום את הולכת. את מוכנה לבוא ולעודד אותו? להראות שלו שיש תקווה?"
ליווי שיקום מבוסס ניסיון, לאורך זמן.
ליד מיטתו היו הוריו וכמה חברים. כולם האמינו ש'יהיה טוב', כולם שמרו על מורל גבוה, אבל איך ישיגו את הטוב הזה? לזה לא הייתה להם תשובה. הגעתי אליהם כל שבוע, בכל פעם מקשיבה, מעודדת, עונה על שאלות, ומציעה עוד דבר קטן שבניה יכול לעשות,. עוד מהלך קטן שההורים יכולים לתרום לשיקום שלו.
אימו הייתה מלקטת תחושות קטנטנות, תנועות כמעט בלתי נראות, ומספרת לי עליהן בהתרגשות בכל פגישה. אביו שיתף במהלכי הנפש והרגשות שטלטלו את בניה, או אותו במהלך השבוע. בניה עצמו, ביישן ומופנם, הפנים כל מה שאמרתי, ופעל לממש העצות, גם כשהיו קשות לו ובניגוד לנטיותיו. לכולם הייתה מוטיבציה גבוהה ונכונות לעבוד קשה. יחד עם החלטה עיקשת שלא להתייאש, הם התקדמו, כולם, בתהליך השיקום של בניה ומשפחתו.
מדוע אני מאמינה לבניה פרץ?
כשבניה הבטיח לעם ישראל, שהוא לא יאכזב אותו, ידעתי שאכן כך יהיה. לא כי בניה קוסם או נביא, אלא כי בניה כבר עשה את החלק התלול של העלייה מחוסר אונים מועך ולעשיה ויוזמה מצמיחה מנכות נוראית של שיתוק בכל הגוף, ליכולת להניע את הידיים וללחוץ את ידו של ראש הממשלה.
בניה הוא גיבור של כולנו, כי הוא מראה לנו שכולנו יכולים להיות גיבורים. אין לנו בחירה במה שקורה לנו, אבל יש לנו בחירה מה אנו עושים עם זה. גם מתוך בור שחור אפשר לבחור באור.
אז – מה תשתה, שחור או נס?
